<h1>ספר החינוך מצוה שע"ה</h1>
<h2>דף מב:</h2>
שלא יכנס הנזיר לאהל המת, שנאמר [במדבר ו'] על נפש מת לא יבא. משרשי הרחקת הטומאה ממקום הקדוש כתבתי בסדר זה במצוה ראשונה [שס"ב] מה שידעתי והוא הדין והוא הטעם להרחיק האיש הקדוש ממנה, ובטעם טומאת גוף האדם המת כתבתי גם כן מפני שהשגתי בסדר אמור אל הכהנים לא תעשה א' [רס"ג]. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר מ"ג ע"א] שאין הנזיר חייב משום ביאה באהל המת עד שיכנס שם כולו, ואף על פי שמעת שיכניס שם חוטמו או אצבעות רגליו נטמא, מכל מקום אין נקרא ביאה עד שיכנס כולו, לפיכך נזיר שנכנס לבית שהמת בתוכה בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו לוקה שתים, אחת משום לא יבוא ואחת משום לא יטמא, שהרי עכשיו טומאה וביאה באין כאחת. ונזיר שנכנס באהל המת או בבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו שהה לשם כדי השתחויה במקדש חייב מלקות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליו ונטמא בצדדין שאמרנו חייב מלקות.
